מנואמי הכיכרות ועד עידן הסלפי - חלק א'

ראשי >שפת גוף בפוליטיקה>מנואמי הכיכרות ועד עידן הסלפי - חלק א'
מנואמי הכיכרות ועד עידן הסלפי - חלק א'
 

אתמול רואיינתי לאחת מתחנות הרדיו בנוגע לשפת הגוף של נתניהו בנאום המפורסם לפני הקונגרס. לאחר הראיון חשבתי כי זה יהיה טוב לפתוח בסדרת כתבות מיוחדת, לקראת הבחירות, הבה ניכנס לעומק הנושא המרתק של שפת הגוף, הרבה מעבר למה שניתן להעביר בכמה דקות זריזות של ראיון.

 

אז לקראת הבחירות נערוך סקירה מיוחדת הבודקת את שפת הגף של המועמדים והמסרים האל-מילוליים עליהם עובדים כל כך טוב על מנת שיתבעו את חותמם בתת המודע שלנו.

 

ונתחיל בנושא המרתק של שפת הגוף, ועל האופן בו שפת הגוף של הפוליטיקאים השתנתה במהלך הדורות, בהתאם לעידכונים הטכנולוגיים.

 

מה שהיה חשוב לנו לפני 40 שנה מפוליטיקאי, כנראה כבר לא רלוונטי היום...
 

שלב ראשון - נואמי הכיכרות

עוד לפני פרוץ הטלוויזיה שודרו נאומים במיקרופונים להמוני אנשים.

 

נאומים אלה לא היו שונים מן הנאומים עוד מתקופתו של דמוסטנס האתונאי, לפני 2500 שנה. הנואמים שידעו לשלב את הדברים היטב, בצורה רהוטה ובליווי מחוות תיאטרליות היו ידועים כבעלי כריזמה רבה ואנשים היו נוהרים כדי לשמוע אותם.

 

הנואמים היו צריכים להגיע אל לב האדם שנמצא בהמון הרחק מן הנואם בכיכר. לשם כך היה צורך בתנועות העצמה – empowerment – העיקרון הוא: שפת גוף רחבה, וכל תנועה או תנוחה נמשכים מעבר לזמן הדיבור, כמו פסל, לכמה שניות ארוכות.

 

הקהל המצטופף ראה לפעמים די מרחוק את הנואם ולכן היה עליו להגזים בתנועותיו כדי להגיע לאפקט המתאים: ידיים מאוגרפות, כף יד פתוחה, יד היורדת בהחלטיות כמו סכין, שתי כפות ידיים מונפות מעלה - אלה היו חלק מתנועות ההעצמה של הנואם. נאומים אלה הוציאו אנשים מהפכות, למלחמות או קבעו הסכמה להסכמי שלום. הם היו בעלי עוצמה רבה.
 
 
 

שלב שני - המצאת הטלוויזיה

עירנות לשפת הגוף בשידורי הטלוויזיה הופיעה לראשונה במערכת הבחירות בארצות הברית - בהתמודדות של קנדי מול ניקסון.

בשנת 1960 התמודדו השניים בארצות הברית לנשיאות.


מצד אחד המועמד הכמעט-ודאי לניצחון, פוליטיקאי ותיק, פיקח וידוע – ריצ'רד ניקסון. מן הצד השני איזה צעיר לא מוכר – הסנטור ג'ון קנדי. כמעט כל מי שהאזין לשניים ברדיו נטה לצידו של ניקסון. הוא היה רהוט, ברור ועמוק.

 

ואז הגיע העימות הטלוויזיוני הראשון. לכל מתמודד הוקצו אותן דקות לחילופין כדי לשטח את טענותיהם. כנראה שלא קנדי ולא ניקסון היו מודעים למה שהיום כל טירון פוליטי יודע: התדמית הויזואלית.

 

ניקסון הגיע עייף, לאחר טיסות ארוכות וחוסר שעות שינה. אפור ומקומט. הוא גם החלים מאיזו תאונת צייד ונראה רזה וטובע בבגדיו המגושמים. קנדי – לעומתו – ישן טוב, אכל טוב, והגיע מגולח ומלא מרץ.

 

מהר מאוד הבחינו יועצי קנדי שבמסך עצמו ניקסון נראה לא טוב: נראה מרושל, נשען על הדוכן בחולשה מסוימת, לא מודע לכך שזה כבר לא רדיו. והכי גרוע – בכל פעם שקנדי דיבר, תנועות חוסר ההסכמה של ניקסון נראו כמו הינהון ראש עולה מעלה- מטה, דבר שהעצים את המסר של מתחרו הצעיר.

 

בשלב כלשהו ניסו יועצי קנדי אפילו לגרום לכך שהמצלמה תתמקד יותר בניקסון בהבנתם את המסר התדמיתי הבלתי מודע השלילי שניקסון יוצר. וכך, על חודו של קשקש ונגד התחזיות, ניצח קנדי הצעיר באותן הבחירות.

 

אגב, מאז הטלוויזיה והעימותים הפוליטיים, תמיד המועד הגבוה יותר זוכה בבחירות בארצות הברית. הסיבה היא המערכת הבלתי מודעת שלנו קולטת גבוה כחזק יותר – כך זה גם אצל חיות וגם אצלנו. מה שאומר שאולי נוכל לחסוך בעתיד המוני מליוני דולרים או שקלים, אם נביא את כל המתמודדים לאולפן ובאופן פומבי פשוט נמדוד את גובהם בזה אחר זה...

 

מערכת הבחירות העכשווית שמה כבר דגש רב על המסרים הלא מודעים. בימינו התקשורת מורכבת ומשוכללת בהרבה מאשר עימותי הטלויזיה הראשונים.


הרבה מחשבה מושקעת על כל צילום, הרבה עבודה נעשית על עריכת תשדיר או עליה לנאום בכל מקום שהוא.

 

המרחק בין מה שקורה היום למה שקורה במערכת הבחירות בין ניקסון לקנדי גדול כמו המרחק בין הטלפון הראשון והסמרטפון העכשווי, וכל זה התפתח ב 53 השנים האחרונות.
 

     



 
ירחון עולם שפת הגוף
לקבלת הגליון החודשי של "עולם שפת הגוף" הרשם/י כאן

 
פרטים נוספים בטל:
04-6619146
050-7626146